<h1>פסקי הרי"ד — ברכות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[ברכות מ"ה ע"ב] תניא, נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, משום פריצותא.
[ברכות מ"ז ע"ב] אמ' רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, הוא דאמ' כר' יהוש' בן לוי, דאמ' ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטנים אין מזמנין עליהן, אבל עושים אותן סניף לעשרה. פירש המורה כי אמ' רב אסי נמי לעשרה קאמ'. הנה סברת המורה הולכת שיש חילוק בין עשרה לשלשה, דבשלשה אין קטן מצטרף, כדתנן במתני', אבל בעשרה מצטרף, כר' יהושע בן לוי וכרבסי. ואינו נראה לי פתרון זה כלל, חדא דמזמנין סתם משמע ואפי' בשלשה, ומתנית' נמי דתנן אין מזמנין עליהן אפילו בעשרה, משמ' דזימון משמ' בין בשלשה בין בעשרה, כדתנן לקמן כיצד מזמני' בשלשה או' נברך, בשלשה והוא אומ' ברכו, בעשרה או' נברך אלהינו כוליה. אלמא בין שלשה בין עשרה יקרא זימון. ותו, דבהדיא אמרי' בירושל' על מילתיה דר' יהוש' בן לוי, ר' ברכיה אמ' ר' יעקב בר זבדי בעו קמי ר' סימון כמה דתימ' תמן עושין אותו סניף עשרה (ימג) [ומר] אוף הכא עושין אותו סניף לשלשה, מה אם תמן שאמ' את השם עושין אותו סניף, כאן שאין אומ' את השם לא כל שכן. אלמא אמ' ר' יהוש' בן לוי עשרה לאו למעוטי שלשה אלא אפי' לעשרה קאמ' וכל שכן לשלשה, ובהל' נמי אמרן לעיל, גבי אחד שיצא לשוק קורין לו ומזמני עליו, דווקא בשלשה דליכא שם, אבל עשרה דאיכא שם בענן עד דניתי, אלמא עשרה חמירי משלשה. וכך נראה לי פתרון דברי ר' יהושע, אע"פ שאמרו קטנין אין מזמנין עליהן, הני מילי לעשותן עיקר כמו הגדולים, שאם היו רובן קטנים אין מזמנין עליהן, אבל סניף עושין אותן, שאנו מצרפין קטן אחד אפי' לעשרה דאיכא שם וכל שכן לשלשה. ורב אסי נמי דאמ' מזמנין עליו כר' יהוש' בן לוי קאמ', שעושין הקטן סניף לשלשה. ומתני' דתני אין מזמנין עליהן זהו שלא נעשה אותם עיקר, שאם היו שנים ואחד גדול אין מזמנין עליהן, אבל אם היה אחד קטן עושין אותו סניף לשלשה.
[ברכות מ"ז ע"ב] אמ' ר' יהוש' בן לוי תשעה ועבד מצטרפין, אמ' רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמ' רב אמי תשעה ושבת מצטרפין. אמ' רב הונא תשעה ונראין כעשרה מצטרפי, אמרי לה דמיכנפי כנופי ואמרי לה דמיבדרי בדורי. אמ' רב אמי שני תלמי' חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. פי' ההלכה מצטרפת להיות שלישית. אמ' ר' יוחנן קטן פורח מזמנין עליו. פי' שהביא סמנין ולא בא לכלל שניו. ואסיק תלמודא [מח, א] לית היל' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמ' רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. פי' אע"ג דקטן לא מיחייב בברכת המזון, כדפרשי' בפרק מי שמתו, אפי' הכי מצטרף לזימון משום דברכת הזימון מדרבנן. ונראה לי שגם רב נחמן על ידי סניף קאמ', ומתני' דקאמ' אין מזמנין עליהן, דמשמ' אע"פ שיודעין הוא לעשותן עיקר אם היו שנים קטנים ואחד גדול, אבל סניף עושין, כדמפרש במילתיה דרב אסי. וראיתי כתוב משם רבינו יצח' מדנפיר, דווק' בעשרה, אבל בשלשה אפי' יודע אין מזמנין כל עיקר הקטן בשלשה, כדתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין כול', שזה אינו מיושב לומר דרב נחמן מיירי אפי' בזימון של שלש' ומוקי למתני' בשאינו יודע למי מברכין, שאם כן היתה חסירה הרבה, דקטנים משמע כל קטנים. הנה סברת רבינו יצחק הולכת כסבר' המור', שיש חילוק בין שלשה לעשרה. ואינו נראה לי, כדכתבית לעיל, ותירוץ, מתני' לעשותן עיקר ואלה לעשותן סניף. ויש גאונים שכתבו דהאי דמכשרי קטן היודע למי מברכין, דווק' כשנכנס לכלל י"ג שנים. ואינו נראה לי, דקטן סתם משמ' אפי' כל דהו, וכך כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל. וכשאומ' ולית היל' ככל [הני] שמעתת' סותר קטן המוטל בעריסה, ותשעה ועבד, ותשעה וארון, ותשעה ושבת, ותשעה נראין כעשרה, ושני תלמידי חכמ' המחדדין זה את זה בהלכה, דלא עבדי' עובדא כחד מיניהו, וסתר נמי קטן פורח, למימרא דלא בענן עד דהוא פורח אלא לבד אם ידע למי מברכין עליו ואפי' בן שש. ומצאתי כתוב בשם רבינו תם זצ"ל דבעשרה אפילו קטן המוטל בעריסה, דלא קאי לית היל' אדר' יהושע בן לוי, משום דאפסקיה מילי טובא ובתנו רבנן בגמר'. ואינו נראה לי דבר זה, אלא אכוליה קאי, מדקאמ' ככל הני שמעתתא, אדרבה, בירושל' גרסי הא דאתמר עושין אותו סניף בברכת המזון, אבל קרית שמע ותפיל' אין עושין אותו סניף עד שיביא שתי שערות, פי' דאין פורסין על שמע פחות מעשרה.
<h2>דף י.</h2>
[ברכות כ"ד ע"ב] ר' אבהו הוה קרי ואזיל בתריה דר' יוחנן, כי מטא במבואות המטונפות פסק, אמ' ליה מהו לגמור, אמ' ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש. בשילהי מסכת ראש השנה אמרי', דר' יוח' לפי סברת ר' אבהו השיבו, אבל ר' יוח' סבר חוזר למקום שפסק. ואע"פ ששהא כדי לגמור את כולה, והל' כר' יוחנ' וכן בתקיעת שופר, וכן בהלל, וכן במגילה, אבל תפילה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
